יותר מ-25 שנות ניסיון בדיני עבודה, הטרדה מינית בעבודה, אפליה.

הטרדה מינית: הפסיכולוגיה של יחסי המרות

פסיכולוגיה יחסי מרות

מי שמגיעה לפוסט הזה קראה בדרך כלל כל דבר שקשור לניצול מרות בעבודה. ביחסי מרות התמונה מלאת פערים וסתירות. אישה הדומה לכל אחת מאיתנו הופכת להיות קורבן. מה קורה במערכת היחסים הזאת שהופך אותם ליחסים מנצלים ופוגעניים? כיצד הנפגעת מגיבה להסגת הגבול של בעל המרות? 

במרס 2008 ארגנתי כנס לציון 10 שנים לחוק למניעת הטרדה מינית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, במסגרת הקליניקה שניהלתי לזכויות נשים בעבודה. בכנס השתתפו נשיאת בית הדין הארצי ורדה וירט לבנה, שדיברה על פסק הדין התקדימי בעניין ניצול יחסי מרות שפורסם כמה ימים קודם לכן, ד"ר אורית קמיר ממובילות החוק למניעת הטרדה מינית, והד"ר צביה זליגמן, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז לטיפול בטראומה מינית במרכז הרפואי סוראסקי בתל אביב.

באתר אני מביאה את הדברים המעניינים של ד"ר צביה זליגמן כפי שנרשמו על ידי סטודנטית בקליניקה. פסקי דין של בתי הדין האזוריים לעבודה מאמצים את דבריה המלומדים של זליגמן על המורכבות והקשיים של מי שנקלעת ליחסים עם מנהל בעבודה, שבשפה המשפטית מכונים ניצול מרות בעבודה. 

האידאל מתנפץ

בהרצאה זו נסביר מה קורה במערכת יחסי המרות שיש בהם ניצול. עוסקת 15 שנה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית. אנשים רבים מסרבים להכיר בניצול מיני ביחסי מרות ובאפשרות שהניצול פוגעני וטראומטי. זה מצער אבל מובן, כי גם הקרבן פעמים רבות מתקשה ומסרבת להכיר בניצול.

לא פעם אני פוגשת אישה שמגיעה עם בעיה של קשיי תפקוד ודיכאון. מספרת על קשר מיני עם הבוס אך לא מתייחסת לכך כניצול שהוא מקור המצוקה שלה. נשים שמתקשות להכיר בכך שהקשר היה נצלני, אבל הקושי הוא לא אישי אלא חברתי. אנחנו רוצים להאמין שאנחנו שולטים בחיינו, מכוונים את פעולותינו. אבל כשמכירים בניצול יחסי מרות מתנפץ האידיאל כי לא מצליחים להבין איך אישה אסרטיבית לא נאבקת בכל כוחה ומצייתת ומשתפת פעולה. לא ברור גם איך אישה שנוצלה מינית או נאנסה מסוגלת להרגיש קשר עמוק כלפי התוקף שלה.

אהבה למרות הכעס וקושי להתייצב מולו ולהעמידו לדין

הדינמיקה של יחסי המרות יש גם קושי אובייקטיבי. קשה לשרטט את קווי המתאר של יחסי מרות, איך הם הופכים להיות פוגעניים? ככל שאנחנו מנסים להבין אנחנו מגלים תמונה מלאת פערים וסתירות. כדי לעמוד על המהות יש להבין את דינמיקת יחסי המרות במהלכם אישה הדומה לכל אחת מאיתנו הופכת להיות קורבן. מה קורה במערכת היחסים הזאת שהופך אותם ליחסים מנצלים ופוגעניים? כיצד הנפגעת מגיבה להסגת הגבול של בעל המרות? איך זה משפיע על הסיפור שהיא מספרת לעצמה ולאחרים על הפגיעה שעברה? צביה עוסקת יותר מ-15 שנה בטיפול בנפגעי תקיפה מינית (נכון ל-2008).

מערכת יחסים של קירבה ואמון

המציאות מלמדת כי ניצול מיני תחת יחסי מרות מתרחש במערכת יחסים של קרבה ואמון. התוקף מרעיף מחמאות ונותן תחושה של כוח והעצמה. הפגיעה היא מחושבת מתוחכמת כך שהתוקף הופך את הנפגעת לקורבן מרצון. תחת יחסי מרות אין צורך בשימוש בכוח פיזי. הסמכות, המעמד וזכויות היתר של התוקף מאפשרות לו להשיג את מבוקשו. הוא לא פועל מתוך אבדן שליטה או סערת יצרים, אלא מתוך תכנון ושליטה. דינמיקה של יחסים אלו מאפשרת לתוקף להשאיר את הקורבן חסרת אונים מול כוחו וגדולתו ולכן הוא לא זקוק לכוח פיזי כדי לגרום לה לציית לדרישותיו.


"לא היה צריך להפעיל כוח..לקח ממני את הכוח ואז עשה בי כרצונו..לא יכולתי להתנגד או לברוח.."

תהליך שיטתי

מדובר בתהליך שיטתי שבו המרות והציות הופכים לשעבוד וכפייה שמתוארים שוב ושוב ע"י נשים שנפגעו על ידי מעסיקן, הציבורי או הפרטי. הסיפורים של כל הנשים והגברים שנפגעו במקומות העבודה דומים מאוד.

זכויות יתר לקורבן, יחס מיוחד

הפגיעה מתחילה בתהליך של חיזור כאשר התוקף בעל המרות בוחר את הקורבן ונותן לה יחס מיוחד ומגלה עניין רב ומעניק לה זכויות יתר. התוקף יהווה דמות אבהית או מורה דרך ומבטיח לממש את הקידום. על רקע הקשר של אמון מתחילה הפגיעה. לאחר מכן מגיע השלב של פריצת הגבולות באמצעות מגע או כל דרישה שלא תואמת את מערכת היחסים.

חדירה לפרטיות והכנסה הדרגתית של אלמנטים פרטיים באופן שלרוב אינו צפוי, ויוצר טשטוש ששולל מהנפגעת תחושה של שליטה על חייה, הבנה של המתרחש בסביבתה ומונע ממנה יכולת להתנגד.

יחס משפיל, שליטה מוחלטת

בעל המרות מבקש הכרת טובה אם היא מנסה לסרב ליחסים הוא מאיים שייקח את מה שנתן לה וגם את מה שהשיגה בעצמה. בהמשך הפוגע חוזר שוב על ההתנהגות הקודמת המיטיבה שאיתה יוכל לאיים עליה שוב. כך הוא מוכיח את שליטתו עליה באופן מוחלט. שיש לו כוח להשפיע על חייה גם ביחס לדברים שלא קשורים בו. יחס משפיל ומבזה המביא לשינויים במצב הרוח באים לשכנע את הנפגעת שאין טעם להתנגד ושחייה תלויים ברצונו המוחלט. היא מאבדת את אמונה בעצמה וביכולתה לפעול ולשנות את גורלה.

"הייתי לגמרי תלויה במשכורת ולא היה לי לאן ללכת. ..הוא ידע את זה.. ניסיתי להסתיר את גופי, להימנע מלהישאר איתו במשרד..זה לא עזר"…"

ל: "הייתי לגמרי תלויה במשכורת ולא היה לי לאן ללכת. ..הוא ידע את זה.. ניסיתי להסתיר את גופי, להימנע מלהישאר איתו במשרד..זה לא עזר"..."

התוקף מבקש הכרת טובה על כל הדברים הטובים שהעניק לה כדי לקבל אישור מהקורבן על פגיעתו. הוא מבקש הכרת תודה, אהבה, הצהרת כבוד. שתעמיד פנים שהיא אוהבת וזקוקה לו. התוקף מבודד את הנפגעת מסביבתה שיכולה לספק לה מזור.

רומן בעבודה

הפרדוקס – הופך להיות חבל ההצלה שלה

הפרדוקס האכזרי הוא שהוא הופך להיות חבל ההצלה של הקורבן והיא נעשית תלויה בו. הוא נעשה האדם הקרוב אליה ביותר. היחיד שיודע מה קרה לה והיחיד שיכול לתקן את העוול. היא כל כך מאוכזבת מעצמה ופגועה מיחסו אליה. "אם רק אצליח לאהוב אותו באמת זה יבייש ויכאב פחות. פחות אשנא את עצמי".
למרות שליחסי מרות מלאים אין סורגים שלא מאפשרים לברוח, עדיין אין לקורבן דרך מילוט אמיתית. התוקף ממשיך לשלוט בה אפילו מחוץ לשליטתו. כדי להיחלץ ממנו היא צריכה להאמין שתוכל לשקם את חייה ולהשתחרר ממנו.

הדימוי שלה נפגע מאוד והאיום הוא כל כך מוחשי שהיא מתפתה שוב ושוב להאמין לו כי רק הוא יגאל אותה מייסוריה. היא תלויה בו גם נפשית ומבקשת ממנו הכרה. שיכיר במה שקרה לה ואז היא תרגיש ששוב חזרה אליה השליטה.

"למרות כל מה שעברתי אני עדיין מחכה שהוא יבוא ויגיד לי שהצטער שפגע בי, שלא התכוון. לא משנה מה בית המשפט קבע, צריכה שהוא יגיד לי שהוא השתמש בי גם אם לא יגיד שהוא מצטער".

האשה מספרת לעצמה סיפור שקל לחיות איתו, לא סיפור של ניצול. האישה שנפגעה מתקשה להאמין שהיא הנפגעת ביחסים. היא מתנתקת מהתפיסה של הפגיעה וההשפלה והיא מתייחסת לפן המיטיב של היחסים. מספרת לעצמה סיפור שתוכל לחיות איתו, קל יותר לשאת. היא מתארת זאת כמשהו שרצתה בו. רומן, אהבה. הנפגעת מתארת את הקשר כמיטיב ולא רומס. מייצרת נרטיב שנועד להרחיקה מהכרה מועדת המהווה מנגנון הגנה נפשי שנועד להדחיק…הכחשה.

נוצרת אשליה של רגיעה

המאפשרת לנפגעת תפקוד יום יומי. נרטיב זה מאפשר לה להימנע מהתבוננות בחלקה בפגיעה, בקשר. מתוך הקושי להאמין בעצמה ומתוך החשש שלא יאמינו לה וכדי להתנתק מהחלקים הטראומטיים, היא ממשיכה להדגיש בעיניה ובעיני אחרים את החלקים המיטיבים.
"היה בזה משהו מנחם. זה פחות משפיל".
אימוץ נרטיב זה שמציג את ניצול כרומן אינו מרחיק את ההשפעות הנפשיות של הניצול כמו את חוסר השקט, חרדה, ניצול, כעס. זה מאפשר לנו להבין את היסוד הכוחני ולא רק המיני של מעשיו.

לא מדובר באדם שלא שולט ביצריו

נהפוך הוא – הוא מבסס זאת על קשר אמפתי עמוק תוך התעלמות מוחלטת מרצונותיה. הבנת חווייתה של הנפגעת מאפשרת לנו להבין ששיתוף הפעולה עם השותף הוא סוג של הישרדות תחת חיים של שעבוד. נקודת המבט של הקורבן משחררת אותנו משבלונה – זה מעשה אלימות ואונס.

ניצול מיני ויחסי מרות זו חוויה טראומטית שפוגעת בזכותה של האישה לשמור עם גופה ועל פרטיותה, שפוגעת בכבוד האדם שלה. היא טראומה שיוצרת שבר בחוויית העצמי, עולם היחסים וגורמת להתמוטטות בכל המערכות שנותנות לאדם שליטה בחייו וגורמות לשינוי עמוק באישה הנפגעת. אחרי שהיא נפגעה היא אינה כפי שהייתה קודם לכן והיא זרה אף לעצמה. החוויה הטראומטית מאפשרת להבין מדוע קשה לנפגעות לספר את סיפורן ולתת עדות על מה שעבר עליהן.

קושי לתת עדות

אחד הקשיים הבולטים מתגלה כשהנפגעות נדרשות לתת עדות. הנפגעות מתקשות לספר את האירוע כפי שהיה. מספרות באופן מקוטע, רצוף פערים, מתקשות להסביר מדוע לא התנגדו, התלוננו, התעכבו. כאילו אין היגיון. לעתים קרובות זה מעורר אי הבנות, ספקות וחוסר אמון. גם מערכת המשפט מתקשה להבינן ולכן חשוב להבין את המאפיינים של נפגעות טראומה מינית. מחקר קליני שעסק בתחום מגלה שהחוויות הטראומטית אינן נשמרות בזיכרון בדומה לחוויות אחרות.
נוצר מצב לפיו האירוע הטראומטי נשמר בצורה בלתי מנוסחת בזיכרון וכתוצאה מכך הקורבן אינה יכולה לספר את מה שקרה לה כעלילה קוהרנטית ורציפה. זו מהותה של הטראומה.

אי היכולת לספר את הסיפור

מנגנון נוסף הוא הניתוק – דיסוציאציה. המנגנון מסייע לקורבן לשרוד את החוויות בעזרת הניתוק. נחסמת התודעה. נוח לקורבן להאמין שזה לא קרה או לא היה משמעותי. לנתק תחושות של כאב, פחד, חוסר אונים והשפלה.

איחור בהגשת תלונה

בגלל בושה, פחד שלא יאמינו, אשמה, יחשבו שביקשה את זה. מצד שני זה מונע מהקורבן לעבד את הסיפור ולספר באופן קוהרנטי ואחיד כמו גם תואם מבחינה רגשית. זה עלול להובילה לספר את הסיפור כאילו זה קרה למישהו אחר. תופעה נוספת היא האיחור בהגשת התלונה. מרבית נפגעות הטראומה אינן מדווחות במהלך חייהן על הפגיעה שעברו. עיכוב התלונה לא נובע מאי אמינותה. עדות כבושה אופיינית למקרה של פגיעה מינית. תחושת בושה, לקיחת אחריות המשרתת את העצמי בכך שמאפשרת לנפגעת לשמור על שליטה בחייה, אשמה קשורה למציאות החברתית בה חיה הנפגעת. תפיסה לפיה הקורבן ביקשה את זה.

מפחדות שלא יאמינו להן ושומרות את הסוד. שמירת הסוד לצד הפחתה בערך העצמי מביאה את הנפגעת לבודד עצמה מאחרים. נפגעות רבות חוות את ההליך הפלילי והמשפטי כחזרה על הטראומה שלהן. מרגישות מבוישות ואשמות מחדש. רבות מהן נסוגות כבר בתחילתו. רק אחרי שנוכל להבין מה קורה לנפגעת במערכת היחסים הזאת נוכל לעבור מעמדה מרחיקה ומכחישה של המנוצלת לעמדה מאמינה ולוקחת אחריות וזו עמדה הכרחית.